עבודת ה’ תמיד

והעושה כן, נמצא עובד את השם יתברך כל ימיו תמיד (כמו שכתב הרמב”ם הנ”ל). וממילא יקבל שכר עבור כל דבר שעושה, כיון שמכוין תמיד לשם שמים.

 

מי נקרא “עובד את עצמו”

 

לעומת זאת, יש העושים מלאכת ה’ רמיה ומכוונים לתועלת עצמם, לשם הנאה, בין רוחנית – ככבוד וכד’, בין גשמית – כממון וכד’, ואדם זה אף אם עושה מצוות ואמנם יקבל שכר על זה כעושה שלא לשמה, אין זו עבודת השם ואין זה עובד את השם, אלא עובד את עצמו.

 

בזאת תִּבָּחֵנו

 

ומבחנו של אדם הוא במקום שלא תהיה לו שום תועלת והנאה עצמית, לא גשמית ולא רוחנית, ואף אחד לא ידע מכך, אם יעשה אז את אותו מעשה אם לא.

 

וכן כתב בספר “אורחות צדיקים” (שער הגאוה), כי כאשר יודע האדם בעצמו שיעשה מעשה מסוים גם בחדרי חדרים, באין רואה, הרי שגם כשעושהו ברבים – כוונתו לשם שמים ומעשהו שלם, כיוון שגם בלא הרבים היה עושה כן.

 

וצריכים מאוד להזהר בזה, כי יצר הרע מרבה לפתות את האדם – לכוין לתועלת עצמו (ור’ ב”רוח חיים” להגר”ח מוולוז’ין עמ”ס אבות פ”ה מ”ה).

 

עצה להנצל מ”עבודת עצמו”

 

ועצה להצליח בזה, היא שלפני כל מעשה יאמר להשם יתברך בפיו, ועל כל פנים במחשבתו, כי מכוין הוא לכבודו יתברך ולא לכבוד עצמו, “לא לנו ה’ לא לנו כי לשמך תן כבוד”.

 

אשרי אדם לא יחשוב ה’ לו עוון ואין ברוחו רמיה, וכל מגמת מעשיו היא לעשות נחת רוח מלפני מלכנו יתברך.