מוציא את האדם מן העולם – הזה והבא

נאמר במשנה (אבות ד) “הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם”. ופירש בספר “חרדים” (פרק מד) – מן העולם הזה ומן העולם הבא.

והטעם לכך שמוציאו מן העולם הזה, יובן בס”ד על פי דברי הרמב”ם (בפירושו למשנה שם) וזו לשונו: כי באלה המידות, או באחת מהן, יפסיד אמונת התורה בהכרח, ולא יגיעו לו לא מעלות שכליות ולא מעלות המידות. ע”כ.

וברור הדבר, כי בלא שכל טוב ובלא מידות טובות, לא יוכל לחיות חיים טובים בזה העולם, כי מחשבותיו רעות הן, והרוגז ואי הנחת הם מנת חלקו תמיד.

מפסיד תועלת רוחנית מן העולם הזה

והנה, הרוצה בכבוד עצמו, נמצא שכל מעשיו דבוריו ומחשבותיו הם לכבודו האישי, ואינו חפץ בכבוד השם יתברך, כי אלמלי כן, אם באמת היה חפץ בכבוד השם יתברך, לא היה חפץ כלל בכבוד עצמו, וממילא אדם כזה לא יזהר כראוי בדברי תורה.

שהרי ברור הדבר כי היותר מכבדים את השם יתברך – יותר מדקדקים בדברי תורה, והוא אינו כן, וממילא תורתו לא מתקיימת בו, ומצוותיו לא תהיינה שלמות, נמצא כי הפסיד את התועלת הרוחנית מזה העולם, את ה”יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה” (אבות ד).

החפץ בכבוד יותר – חסר דעת יותר

ומובא בספר הקדוש “לקוטי מוהר”ן” (ח”א סי’ רב) כי היותר חסר דעת – רוצה יותר בכבוד. נמצא כי ברדיפת הכבוד מראה על חוסר דעתו, ואם כן, גם בעיני אחרים יורד ערכו.

והרי שהשיג את ההפך מאשר ביקש, הוא הרי ביקש כבוד ולבסוף השיג את הקלון והבזיון, והוא שאמרו חז”ל כי הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו (ר’ עירובין י:).

עוד מובא בספר הקדוש הנ”ל (ח”א סי’ קלא) אשר מי שלא יודע לקבל את הכבוד כראוי, זוהי סכנת נפשות ממש (עיין שם). וממילא מובן מדוע בעולם הזה הכבוד מסוכן, ועלול להוציא את האדם מן העולם גם מבחינה גשמית.

מנכִּין לו משְכר עולם הבא

והטעם לכך שהכבוד מוציא את האדם גם מן העולם הבא – כי מובא ב”ספר חסידים” (סי’ פד) אשר כפי הנאת הכבוד בעולם הזה, כך מנכין משכרו לעולם הבא (ור’ באבות דר’ נתן פכ”ח סי’ ה).

נמצא כי המתאוה לכבוד ונהנה ממנו, אט אט יוצא מחלקו בעולם הבא, ולכן נאמר “מוציאין את האדם מן העולם”. הרי שהפסדו של החפץ בכבוד – רב ועצום, הן בעולם הזה והן בעולם הבא, ה’ יצילנו.

ה’ הוא מלך הכבוד

לכן צריכים להזהר מאוד שלא לרצות בכבוד, כי ה’ צבאות הוא מלך הכבוד סלה, ורק לו יאה אף נאה הכבוד (וע’ שבת ל.), כי כל פעולות האדם הנה הינן מהשם יתברך, מה’ מצעדי גבר כוננו, הן ברוחניות והן בגשמיות, וממילא לא לאדם הכבוד, ולכן ישתדל לברוח מכל מקום שעלול לקבל שם כבוד (ר’ “ספר חסידים” סי’ טו).