כמדת כעסו – כן מדת כסילותו וגאוָתו

נאמר במגילת קהלת (פרק ז) “אל תבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח”. ויש לפרש בס”ד כי הלא הכעס נובע ממדת הגאוה, שהרי אם היה עניו, לא היה מקפיד וכועס כלל. וכן נאמר ב”ספר חסידים” (סי’ קפד): “העניו ניכר בשעת כעסו”.

וממילא יובן מדוע ינוח הכעס דוקא ב”חיק כסילים”, כי הגאוה אינה מצויה אצל חכם אמיתי, כי מואס הוא בה.

ולעומת זאת הכסיל או החושב עצמו לחכם ומתגאה בזה, אצלם קיימת גאוה וממילא כעס, ככתוב “בפי אויל חוטר גאוה” (משלי יד), וכן הוא אומר “שֵׂכל אדם האריך אפו” (משלי יט), כאשר האדם הוא חכם ובעל שכל, יכול הוא להאריך אפו, כלומר להעביר על מידותיו, להבליג ולסלוח.

בשביל מה לכעוס

ולכן לעולם יראה אדם שלא להיות כסיל ולכעוס, כי הרי הכל בידי שמים (ברכות לג:), ואמרו חז”ל: בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו (יומא לח).

וכן אמרו כי אין אדם נוקף אצבע מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה (חולין ז:), ולא יוכל לקרות לו דבר נזק ותקלה בשום אופן אם לא בגזירת שמים.

ואם אמונתו שלמה בדברי חז”ל אלו, אם כן למה לכעוס, הרי נגזר משמים שכך יקרה, ואין לו אלא לכעוס על עצמו, משום שמעשיו גרמו לכך.