גן עדן של דברי תורה

גינות וערוגות של אור התורה לנשמות ישראל

דבר תורה משל של החפץ חיים

לכאורה את "ליל הסדר" אנו חוגגים בסדר שונה ומשונה משאר החגים בלשון המעטה, ובלילה זה זכו בני ישראל לצאת ממצרים אף על פי שמצד מידת הדין לא היו ראויים, ככתוב "ואעביר עליך ואראך מתבוססת בדמיך" (יחזקאל טז, ו) שהיו ללא זכות לגאולה זו, והרי כבר גילה לנו ה׳ בתורתו, "ןהיה אם שמע תשמעו אל מצותי" אז "ןנתתי מטר אךצכם בעתו", אחרת חלילה "וחרה אף ה׳ בכם" (דברים יא), אם כן עצם גאולת ישראל ממצרים, היא עצמה לא בסדר הנכון של הבריאה, כיצד זכו אם כן לצאת ממצרים?
יובנו הדברים ע״י דבר תורה חכם משלו של ה׳חפץ חיים׳ זי״ע, לאיש כפרי שלקה בעיניו והיה רואה כל דבר בעיקום. כל עוד שהה ב׳כפר׳ הקטן שם הבתים בני קומה אחת, לא הרגיש בכך (כל בית היה נראה עקום רק מעט). פעם אחת נקלע הכפרי לעיר הגדולה ובה בניינים גבוהים רבי קומות, והיה נדמה לו שהם עומדים ליפול בכל רגע. החל לזעוק ׳חוסו על נפשותיכם והמלטו… שמא תקברו בעודכם בחיים תחת שברי הבניינים׳.


המון העם נסו על נפשם, חוץ מחכם אחד שהבין הכל וקרא, ׳הביאו מהרה רופא עיניים׳. הכל תמהו על דבריו, מה יועיל רופא עיניים כשעוד מעט ומתמוטט הבניין… אך הלה המשיך בדרישתו. לבסוף הגיע רופא עיניים ובדק את עיני ׳הכפרי׳, והתברר שהכפרי רואה הכל בעיקום ובטעות, והכל על מקומו עומד בשלום.
הנמשל ברור, בזמן החושך, כאשר לא זוכרים שהכל מונהג מאת ה׳, (חושבים שהעולם חלילה ׳עקום׳), אין לאדם אלא לפקוח עיניו ולהסתכל על העולם באור האמונה, אז יווכח היטב כי "כי ישר דבר ה׳, ןכל מעשהו באמונה" (תהילים לג, ד).
זו משמעות הלילה הקדוש הזה, להראות לכל שהסדר של עם ישראל הוא לא רגיל, ובעת שהתחזקו עם ישראל באמונה בקב״ה, בכח זה שברו את גדרי הטבע וסדרי הבריאה וזכו לסדר אלוקי, כמו שאומר המשך הפס׳ "ואמר לך בדמיך חיי, ואמר לך בךמיך חיי", שזכו לכך ע״י שמסרו נפשם על דם המילה ודם קרבן הפסח, שמלו עצמם והקריבו קרבן פסח למרות הסכנה. זהו הסדר האמיתי של עם ישראל, ולזאת יכול לזכות כל יהודי אם יבטח בקב״ה בכל מצב.
שאלה: יהודי אחד ניגש לגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט״א, וסיפר את אשר אירע בביתו בליל הסדר. בכל שנה בליל הסדר הנערך בביתנו, מחביא אחד מבני הבית את מצת האפיקומן בתחילת הסדר, ולאחר "שולחן עורך" מחפשים הילדים הקטנים את האפיקומן עד שמוצאים אותו, והמוצא זכאי לדרוש ממני (אבי המשפחה) מתנה כלשהי בה הוא חפץ. השנה, הסבתא היא זו שהחביאה את האפיקומן. הילדים חיפשו וחיפשו בכל מקום אפשרי ונברו בכל פינות הבית אך למרבה הפלא לא מצאו את האפיקומן! שעת חצות כבר מתקרבת ובלית ברירה פנינו לסבתא ושאלנו אותה הכין החביאה אותו, אלא שלאחרונה הסבתא החלה ללקות במחלת השכחה ולא זכרה כלל שהחביאה אותו.

חפץ חיים
מה עושים כשלא מוצאים את האפיקומן? כבר כתב הרמ״א (סו״ם תע״ז) שאם נאבד האפיקומן יאכל ממצה שמורה אחרת ואכן כך עשינו. סיימנו את אכילת האפיקומן החלופי, ברכנו ברכת המזון ואמרנו בשמחה את ההלל, ופתאום נשמעה צהלה אדירה "מצאתי את האפיקומן!". היה זה אחד מילדיי שלא התייאש והמשיך בחיפושים קדחתניים עד שלבסוף מצא את האפיקומן במקום מסתורו.
עכשיו הגיע הילד וביקש ממני (האבא) את הפרס המגיע לו… התלבטתי כיצד עלי להגיב, מצד אחד אין תועלת באפיקומן שמצא עתה, אך מאידך הזהירונו חז״ל (סוכה מו) שלא יבטיח אדם לבנו הקטן דבר מה אם לא יעמוד בהבטחתו, משום שבכך הוא מלמד את בנו לשקר! ואם כן, שמא גם אני צריך לעמוד בהבטחתי ולתת לבני את הפרס. לבסוף אמרתי לבני נלך ונעשה שאלת רב, ואם יכריע הרב שהמתנה מגיעה לך ודאי שתקבל אותה!
תשובה: יש ליתן לילד את המתנה, שכן טעם מנהג חטיפת האפיקומן (או החבאתו) בליל הסדר, הוא כדי להביא לכך שהילדים לא ירדמו, אלא על ידי כך ישתתפו בסדר, באמירת ההגדה ולימוד נסי יציאת מצרים. כפי הנראה מנהג זה התפשט בעקבות דברי רבי אליעזר (פסחים קט.) "חוטפין מצות בליל פסחים בשביל התינוקות שלא ישנו".
ואם זוהי הסיבה, לא אכפת לנו אם האפיקומן אכן נאכל או לא, אלא כיון שעסק הילד באפיקומן וגם מצאו ועל ידי זה נותר ער והשתתף בסדר, מגיע לו הפרס.
(אחת שאלתי 2, מאוצרו של הגר״י זילברשטיין)

כבוד – חכמים ינחלו

כבוד חכמים ינחלו

וכל זאת בִּכבוד עולם הזה, אך בענייני תורה – "כבוד חכמים ינחלו" (משלי ג), וחָלַק הקדוש ברוך הוא מכבודו ליראיו, ואמרו חז"ל: "את ה' אלקיך תירא" לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב:). וכמו כן שבחו חז"ל את האוהב ומכבד תלמידי חכמים, והבטיחו כי גם בניו וחתניו יהיו כאלו (שבת כג:).

וצריכים התלמידי חכמים להזהר מאוד מלבזות עצמם ומלמעט בכבודם, כי כבודם אינו בשביל עצמם, אלא בשביל התורה הקדושה (וע' שבת קיד. ופרישה או"ח סי' ב אות ג).

וכן כתב רבינו יונה (אבות שם), כי גנות הכבוד אינה, כאשר כוונתו לשם שמים ולכבוד התורה, "ולא יקחהו מפני עצמו ולא יהנה בו, כי אם להתכבד התורה על ידי זה" (ור' בספר "אור לציון" חכמה ומוסר מאמר ח).

חיוב בן תורה לכבד תורתו

ומאוד החמירו חז"ל בתלמיד חכם המבזה עצמו, או גורם שידברו בגנותו מחמת התנהגות בלתי מכובדת וכד' (ר' ברכות מג: ושבת שם).

ומובא בספר "בן תורה וישיבה", כי הוא הדין לכל בחור ישיבה או אברך העוסק בתורה, שיזהרו שלא יגרמו בזיון לתורתם וישמרו על כבודם, כי בעיני אחרים, כבודם – כבוד התורה הוא, וממילא בזיונם – הוא בזיון התורה חלילה.

חכמים – הזהרו!

ומצד שני, צריכים עוסקי התורה במיוחד, להזהר מלרצות בכבוד עצמם, כי בקלות גורם היצר הרע לתפנית בין הרצון בכבוד התורה לרצון בכבוד עצמו.

ורבים כבר כשלו ונפלו בזה בעוונותינו הרבים, כי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ובתלמידי חכמים מתגרה הוא יותר מכולם, כי הגדול מחבירו – יצרו גדול הימנו (סוכה נב.).

וראוי היה להאריך בזה כפי גודל המכשלה, אך חפצים אנו בקיצור. סוף דבר, אשרי הממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד שמים (תנא דבי אליהו פי"ג).

כמדת כעסו – כן מדת כסילותו וגאוָתו

כמדת כעסו – כן מדת כסילותו וגאוָתו

נאמר במגילת קהלת (פרק ז) "אל תבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח". ויש לפרש בס"ד כי הלא הכעס נובע ממדת הגאוה, שהרי אם היה עניו, לא היה מקפיד וכועס כלל. וכן נאמר ב"ספר חסידים" (סי' קפד): "העניו ניכר בשעת כעסו".

וממילא יובן מדוע ינוח הכעס דוקא ב"חיק כסילים", כי הגאוה אינה מצויה אצל חכם אמיתי, כי מואס הוא בה.

ולעומת זאת הכסיל או החושב עצמו לחכם ומתגאה בזה, אצלם קיימת גאוה וממילא כעס, ככתוב "בפי אויל חוטר גאוה" (משלי יד), וכן הוא אומר "שֵׂכל אדם האריך אפו" (משלי יט), כאשר האדם הוא חכם ובעל שכל, יכול הוא להאריך אפו, כלומר להעביר על מידותיו, להבליג ולסלוח.

בשביל מה לכעוס

ולכן לעולם יראה אדם שלא להיות כסיל ולכעוס, כי הרי הכל בידי שמים (ברכות לג:), ואמרו חז"ל: בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו (יומא לח).

וכן אמרו כי אין אדם נוקף אצבע מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה (חולין ז:), ולא יוכל לקרות לו דבר נזק ותקלה בשום אופן אם לא בגזירת שמים.

ואם אמונתו שלמה בדברי חז"ל אלו, אם כן למה לכעוס, הרי נגזר משמים שכך יקרה, ואין לו אלא לכעוס על עצמו, משום שמעשיו גרמו לכך.

מוציא את האדם מן העולם – הזה והבא

מוציא את האדם מן העולם – הזה והבא

נאמר במשנה (אבות ד) "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". ופירש בספר "חרדים" (פרק מד) – מן העולם הזה ומן העולם הבא.

והטעם לכך שמוציאו מן העולם הזה, יובן בס"ד על פי דברי הרמב"ם (בפירושו למשנה שם) וזו לשונו: כי באלה המידות, או באחת מהן, יפסיד אמונת התורה בהכרח, ולא יגיעו לו לא מעלות שכליות ולא מעלות המידות. ע"כ.

וברור הדבר, כי בלא שכל טוב ובלא מידות טובות, לא יוכל לחיות חיים טובים בזה העולם, כי מחשבותיו רעות הן, והרוגז ואי הנחת הם מנת חלקו תמיד.

מפסיד תועלת רוחנית מן העולם הזה

והנה, הרוצה בכבוד עצמו, נמצא שכל מעשיו דבוריו ומחשבותיו הם לכבודו האישי, ואינו חפץ בכבוד השם יתברך, כי אלמלי כן, אם באמת היה חפץ בכבוד השם יתברך, לא היה חפץ כלל בכבוד עצמו, וממילא אדם כזה לא יזהר כראוי בדברי תורה.

שהרי ברור הדבר כי היותר מכבדים את השם יתברך – יותר מדקדקים בדברי תורה, והוא אינו כן, וממילא תורתו לא מתקיימת בו, ומצוותיו לא תהיינה שלמות, נמצא כי הפסיד את התועלת הרוחנית מזה העולם, את ה"יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה" (אבות ד).

החפץ בכבוד יותר – חסר דעת יותר

ומובא בספר הקדוש "לקוטי מוהר"ן" (ח"א סי' רב) כי היותר חסר דעת – רוצה יותר בכבוד. נמצא כי ברדיפת הכבוד מראה על חוסר דעתו, ואם כן, גם בעיני אחרים יורד ערכו.

והרי שהשיג את ההפך מאשר ביקש, הוא הרי ביקש כבוד ולבסוף השיג את הקלון והבזיון, והוא שאמרו חז"ל כי הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו (ר' עירובין י:).

עוד מובא בספר הקדוש הנ"ל (ח"א סי' קלא) אשר מי שלא יודע לקבל את הכבוד כראוי, זוהי סכנת נפשות ממש (עיין שם). וממילא מובן מדוע בעולם הזה הכבוד מסוכן, ועלול להוציא את האדם מן העולם גם מבחינה גשמית.

מנכִּין לו משְכר עולם הבא

והטעם לכך שהכבוד מוציא את האדם גם מן העולם הבא – כי מובא ב"ספר חסידים" (סי' פד) אשר כפי הנאת הכבוד בעולם הזה, כך מנכין משכרו לעולם הבא (ור' באבות דר' נתן פכ"ח סי' ה).

נמצא כי המתאוה לכבוד ונהנה ממנו, אט אט יוצא מחלקו בעולם הבא, ולכן נאמר "מוציאין את האדם מן העולם". הרי שהפסדו של החפץ בכבוד – רב ועצום, הן בעולם הזה והן בעולם הבא, ה' יצילנו.

ה' הוא מלך הכבוד

לכן צריכים להזהר מאוד שלא לרצות בכבוד, כי ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה, ורק לו יאה אף נאה הכבוד (וע' שבת ל.), כי כל פעולות האדם הנה הינן מהשם יתברך, מה' מצעדי גבר כוננו, הן ברוחניות והן בגשמיות, וממילא לא לאדם הכבוד, ולכן ישתדל לברוח מכל מקום שעלול לקבל שם כבוד (ר' "ספר חסידים" סי' טו).

עבודת ה' תמיד

עבודת ה' תמיד

והעושה כן, נמצא עובד את השם יתברך כל ימיו תמיד (כמו שכתב הרמב"ם הנ"ל). וממילא יקבל שכר עבור כל דבר שעושה, כיון שמכוין תמיד לשם שמים.

 

מי נקרא "עובד את עצמו"

 

לעומת זאת, יש העושים מלאכת ה' רמיה ומכוונים לתועלת עצמם, לשם הנאה, בין רוחנית – ככבוד וכד', בין גשמית – כממון וכד', ואדם זה אף אם עושה מצוות ואמנם יקבל שכר על זה כעושה שלא לשמה, אין זו עבודת השם ואין זה עובד את השם, אלא עובד את עצמו.

 

בזאת תִּבָּחֵנו

 

ומבחנו של אדם הוא במקום שלא תהיה לו שום תועלת והנאה עצמית, לא גשמית ולא רוחנית, ואף אחד לא ידע מכך, אם יעשה אז את אותו מעשה אם לא.

 

וכן כתב בספר "אורחות צדיקים" (שער הגאוה), כי כאשר יודע האדם בעצמו שיעשה מעשה מסוים גם בחדרי חדרים, באין רואה, הרי שגם כשעושהו ברבים – כוונתו לשם שמים ומעשהו שלם, כיוון שגם בלא הרבים היה עושה כן.

 

וצריכים מאוד להזהר בזה, כי יצר הרע מרבה לפתות את האדם – לכוין לתועלת עצמו (ור' ב"רוח חיים" להגר"ח מוולוז'ין עמ"ס אבות פ"ה מ"ה).

 

עצה להנצל מ"עבודת עצמו"

 

ועצה להצליח בזה, היא שלפני כל מעשה יאמר להשם יתברך בפיו, ועל כל פנים במחשבתו, כי מכוין הוא לכבודו יתברך ולא לכבוד עצמו, "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד".

 

אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון ואין ברוחו רמיה, וכל מגמת מעשיו היא לעשות נחת רוח מלפני מלכנו יתברך.

 

מצוות צריכות כוונה

מצוות צריכות כוונה

נפסק להלכה כי "מצוות צריכות כוונה" (שו"ע סי' ס ס"ד), פרושו של דבר, כאשר בא האדם לקיים מצוה כלשהי – יש לו לכוין לצאת ידי חובתו באותה מצוה, והוסיף ה"משנה ברורה" (שם) כי גם בעניין המצוה חייב לכוין לכתחילה, ולא די בכוונה לצאת ידי חובה.

 

וכגון במצות ציצית – יכוין שצוונו השם יתברך לקיימה בכדי שנזכור כל מצוותיו לעשותן (כמובא בשו"ע סי' ח ס"ח); ובתפילין – יכוין בהנחתן שיש בהן יחוד שמו יתברך וזכירת יציאת מצרים וכו' (שם סי' כה ס"ה); ובנטילת ידים – שבנטילה זו תוכשרנה הידים לאכילה (שם סי' קנט סי"ג), וכן על זו הדרך.

 

שלמות הלב על ידי הכוונה

 

והנה, על ידי הכוונה מתקשר האדם יותר אל המצוה, ועושה אותה יותר בלב שלם, ולא כמצות אנשים מלומדה וחוסר לב, ובכך נעשית יותר נחת רוח לפני השם יתברך, שרוצה בעצם את לבו של האדם.

 

המצוות מקשרות אותנו להשם יתברך

 

ובכך בעצם מתחבר האדם אל השם יתברך, וזהו אמנם כל עניין המצוות – להתחבר עמו יתברך, כי מצוה – מלשון צוותא וחיבור (ר' ברכות ו:).

 

ובזה יש לפרש בס"ד "מצוות צריכות כוונה", המצוות צריכות כוונה על שמַן בעצמו, דהיינו ששמן הוא "מצוות", וצריך האדם לכוין לקיים שם זה עצמו, כלומר להתחבר להשם יתברך.

 

וזהו "מצוה לשמה", שמקיים המצוה עם כוונת שמה, כלומר השם שלה, דהיינו מצוה וחיבור להשם יתברך, אם מכוין האדם בקיימו את המצוות להתחבר להשם יתברך – הרי שקיים "מצוה לשמה" ו"מצוות צריכות כוונה". והבן.

 

כוונה בכל המעשים והמדות הטובות

 

ולא רק במצוות, אלא גם במידות הטובות יכוין לשם שמים, לעשות נחת רוח להשם יתברך, וכן יכוין לזכור את הטעם שבגללו עושה את אותו עניין (כאשר האריך במעלת עניין זה בספר "יסוד ושורש העבודה").

 

וכגון כאשר מסלק אבן מן הדרך – יכוין להסיר מכשול מהרבים, וכן שעל ידי זה תהיה נחת רוח להשם יתברך. וכן כשעוזר לזולת – יכוין לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך", ושעל ידי זה תהיה נחת רוח להשם יתברך. וכן על זו הדרך.

כוונה בעסקי חולין

 

ואף בעסקי חולין יש לכוין לשם שמים, וכגון שיוצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב, שיכוין כי על ידי כך יוכל לפרנס אותו ואת בני ביתו שיהיו חיים ובריאים, ושיוכלו בכך לעבוד כראוי את השם יתברך.

 

וגם הוא עצמו יוכל על ידי זה להיות מיושב יותר בדעתו בעבודת השם יתברך (כעין המובא בברכות לה: בדברי רבא לתלמידיו, ע"ש).

 

וכן באכילתו ושינתו, יכוין שיהיה לו בכך כח ובריאות לעבודת השם יתברך, וכן על זו הדרך. וכבר הובא עניין זה בפוסקים (ר' רמב"ם הל' דעות פ"ג, שו"ע או"ח סי' רלא).

 

ויש לדרוש בזה בס"ד את הפסוק (ירמיה ז) "לעשות כווַנים למלאכת השמים", שצריכים כונה בכל דבר במלאכת השמים דהיינו בעבודת השם יתברך בעסקנו במצוות, לעשות כוונות ולהשקיע במחשבה לשם שמים.

 

מקצת הנפש ככל הנפש

מקצת הנפש ככל הנפש

ועוד, שמא היה ראוי שיגיע לאדם מקרה קשה יותר חס ושלום, וקיבל לבסוף רק יסורין קלים יחסית, משום שכך דרכו של אבינו אב הרחמן, שלא להעניש בכל חומרת הדין, אלא מעט, וגם זה באופן שיוכל האדם מצד אחד להענש, ומצד שני לא יותר מכפי יכלתו.

 

וכעין מה שכתוב במדרש (קהלת רבה ספ"ז): אמר ר' יצחק, אדם נכשל בעבירה והוא חייב עליה מיתה לשמים, במה נתכפר לו? מת שורו, אבדה תרנגלתו, נשברה צלוחיתו, נכשל באצבעו הקטנה ויצא ממנה דם – מקצת הנפש ככל הנפש (שבזה המעט – התכפר לו, ולא ימות).

 

לכן צריכים לקבל באהבה את היסורין, וכמו שמובא בספר "אורות אלים" (למהר"א פאפו) על המדרש הנ"ל, כי זהו דוקא כשמקבל באהבה, אזי יש לו כפרה על נפשו, כשאינו כועס על מי ששלח לו את היסורין, וכן אינו כועס על אשתו, בניו, חבריו וכד'.

 

כי אם כועס ובא לידי קטטה, לא די שלא מכפר, אלא שמוסיף על חטאתו פשע חלילה, ואין לו לכעוס אלא על עצמו, לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה בהקדם, ובכך ישוב חרון אף ה' ממנו.

 

הכל ברחמים גמורים

 

ובספר "שומר אמונים" (מאמר השגחה פרטית פ"ז) כתב בעניין זה בזו הלשון: "הקדוש ברוך הוא מרחם ברב רחמיו שלא ימות [האדם] בלי משפט, ושלא יצטרך לסבול הרבה עונשים עצומים בעולם העליון, [לכן] מיסרו ה' בעולם הזה ביסורים קלים או כבדים, הכל בהשגחה עליונה. אז אם יש לו דעת לקבל באהבה, וכל שכן אם שב בתשובה לפני ה', נמחלו לו הרבה חטאים וכו', וכל שכן מה גדלה מעלתו אם יזכה לשמוח עם היסורין שנשלחו לו מעם ה', אז נתעלה בזה יקרא דקודשא בריך הוא לעילא לעילא (נתעלה כבודו של הקדוש ברוך הוא למעלה למעלה) וישראל נושע בה' תשועת עולמים. ע"כ.

 

למנוע את היסורין

 

וכל זה לאחר שכבר באו עליו יסורין, אך החכם עיניו בראשו שלא יביא עצמו לידי נסיון, ויעשה כל אשר יוכל בכדי שלא יבואו עליו יסורין. ועצות רבות אמרו חז"ל על כך, ומהן: תפילה, שיתפלל שלא יבואו עליו ועל בני ביתו יסורין, כמאמר חז"ל (סנהדרין מד:) לעולם יקדים אדם תפילה לצרה (ור' ר"ה יח.). וכן תשובה ומעשים טובים, שהם כתריס בפני הפורענות (אבות ד). לימוד תורה, כמו שאמרו חז"ל: כל העוסק בתורה, מזיקין ויסורין בדילין הימנו (ברכות ה. ע"ש).

ארבעה דברים

 

וכן אמרו חז"ל (ר"ה טז: ור' ב"ר פמ"ד סי' יב): ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, צדקה, צעקה (להשם יתברך שימחל ויסלח לעוונותיו) שינוי שם (שישוב בתשובה ויקרא לעצמו בשם אחר, כלומר כבר איני הוא אותו אחד – החוטא).

 

שינוי מעשה – שיעשה מעתה רק מעשים טובים, ולא ישוב לדרכו הרעה, ויש אומרים – שינוי מקום. (מטרת השינויים היא להביא שינוי בהנהגותיו, וממילא ברור כי העיקר הוא שינוי מעשה).

 

לעצור את היסורין

 

ואם כבר באו יסורין על אדם ורוצה לסלקם, גם בזה אמרו חז"ל עצות רבות. כגון תפילה ותורה מועילות לכך (ע' ערובין נד. ר"ה יח.) וראה ב"ספר המידות" לרבנו נחמן מברסלב זצוק"ל (ערך המתקת דין)  שמובאות שם עצות לרוב.

 

השם יתברך ירחמנו, יכבוש עוונותינו, ולא יביאנו לידי נסיון, ואם כבר באו יסורין חלילה, יזכנו לקבלם באהבה, ויסלקם מאיתנו במהרה, כי תורה ותפילה חשובים לנו יותר, וכמאמר חז"ל "לא הן ולא שכרן" (ברכות ה. ועיין מהרש"א שם).

 

ובאמת אמרו (אבות ד): יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.

 

טוב להודות לה'

טוב להודות לה'

נאמר בגמרא (ב"מ פה.) "חביבין יסורין שמכפרין עוונותיו של אדם". ולא אמרו זאת אלא בכדי שהאדם יקבלם עליו באהבה, ובכדי שתתקיים מטרת היסורין, שהיא לעורר את האדם לשוב בתשובה, כי אם לא יקבלם באהבה, מן הסתם אינו מבין כי מן השם הוא, ולא יתן אל לבו למשוך ידו מן העבירה.

 

אבוי להכועס על יסוריו

 

כי אם לא מקבלם באהבה, וכועס על יסוריו, הרי זה עצמו חטא בנוסף לחטא שבגללו באו היסורין, ובכך חיִיֵב נפשו עוד יותר בפני שולח היסורין, הוא השם יתברך, והרי זה דומה לבן המתקצף על אביו כאשר הענישו, שבוודאי תבער חמת אביו עליו כפליים, לכן צריך לקבלם עליו באהבה.

 

ועל ידי זה זוכה להאריך ימים, לזרע של קיימא, וכן שיתקיים תלמודו בידו (ברכות ה.). (ועיין בזוהר תרומה דקס"ו ע"א ובספר "ענף עץ אבות" פ"ג מ"כ ד"ה והגבאים מחזירים במה שהאריך בזה).

 

קבלת היסורין באהבה

 

והנה אין עצה לקבל את היסורין באהבה חוץ מאשר – "אמונה", להאמין כי "הצור תמים פעלו א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (דברים לב). שהכל בפלס ומאזני משפט לה'.

 

ואין דבר שקורה לאדם בלא חישוב מדויק אם מגיע לו, כמה ומתי, ואף מכריזים על כך בשמים עוד לפני שהגיעו אליו היסורין, כמו שאמרו חז"ל (חולין ז:) "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה".

 

והקדוש ברוך הוא הרי רוצה רק לטובתנו, והוא יתברך יודע מה טוב לנו – טוב יותר מאתנו, כי יודע את העתיד (להטיב לנו באחריתנו), והעבר (גם בגלגול הקודם), ואת כל קורותיו של אדם.

 

רק מחסרון הדעת

 

וכן מובא בספר הקדוש "לקוטי מוהר"ן" לר' נחמן מברסלב זצ"ל (ח"א סי' רנ) וזו לשונו: כל מיני צער וכל היסורים, אינם אלא מחסרון הדעת, כי מי שיש לו דעת, ויודע שהכל בהשגחה מאת השם יתברך, אין לו שום יסורין. ע"כ.

 

ועוד אמר ר' נחמן מברסלב: לאחר כל היסורים, אף על פי כן השם יתברך מיטיב עמנו, רק שאין אנו רוצים להקטין את היסורים… כי כנגד דבקות אחת להשם יתברך, כל היסורים אינם כלום, ועל ידם בעצמם מתקרבים ומתדבקים אליו יתברך.

 

כי כשנוטלין ממני הבריאות, מי נוטל ממני הבריאות? השם יתברך! אם כן אני נדבק בו יתברך. וכן כשלוקח חס ושלום איזה בן, מי לוקח? השם יתברך! אם כן אדרבה עתה הוא סמוך יותר להשם יתברך, כי בעולם הבא סמוכים יותר להשם יתברך! (פעולת הצדיק סי' תרא).

 

יצר הרע מלפנינו ומאחרינו

יצר הרע מלפנינו ומאחרינו

והנה מובא בספר "מסילת ישרים" (פרק א) כי האדם העובד את השם יתברך נמצא תמיד במלחמה חזקה מול כוחות היצר הרע, והמלחמה כנגדו היא פנים ואחור. ע"כ. וזהו אמנם מה שמבקשים אנו בתפילת ערבית: "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו".

 

והיינו כי לפני המצוה מפתה הוא שלא לעשותה, ולאחריה אומר לאדם: מה יתרון לך ממנה ומה כבר הרווחת, וגורם לו להיות תוהה על הראשונות, דהיינו מתחרט על המעשים הטובים שעשה, שמאבד כל זכויותיו (קידושין מ:). רחמנא ליצלן.

 

ולפעמים מדרך אחרת הוא מגיע, ואומר לאדם, ראה כמה צדיק אתה שקיימת מצוה זו, כמה נאים מעשיך וכו' ומחדיר בו גאוה בכך, ה' יצילנו.

וכמו כן בעבירה, לפניה מפתה הוא לעשותה, ולאחריה מחדיר באדם יאוש על שעבר עבירה, ורוצה בכך לגרום לו ליפול ברשת העצבות המביאה לנפילה בעוד עבירות רבות, ובכל אלה יש לנו להלחם בכל הכוחות ולשבור זרוע רשע. אמן כן יהי רצון!

.

להיות עקשן

 

והנה, רבינו הקדוש מברסלב זצ"ל אמר כי צריכים להיות עקשנים בעבודת השם יתברך, וכי צריכים לעמוד על המשמר ולסרב בכל תוקף שוב ושוב לפיתויי היצר הרע.

 

כי דרכו היא לפתות האדם לעבירה גם אם לא שמע אליו כמה פעמים, ולבסוף, אם יראה כי האדם עקשן בדעתו שלא לשמוע אליו – יניח לו ולא יטרידהו שוב בעניין זה ("לקוטי מוהר"ן" ח"ב סי' מח, נא).

 

ולעומת זאת, אילו היה האדם שומע אליו ועובר עבירה, לא היה מניח לו היצר כלל, כאשר סוברים כמה בוערים בעם, כי כאשר יספקו את רצון יצרם ויעברו עבירה, יפסיק הוא להטריד מחשבתם בדבר אותה עבירה.

 

ומחשבה זו – היא בעצמה מן הצר הצורר, מפני שבמפורש אמרו חז"ל כי כך דרכו של היצר הרע, אם משׂביעים אותו – הרי הוא רעב, ואם מרעיבים אותו – הרי הוא שבע, ונכנע ואינו מטריד יותר.

 

וכן נאמר ב"ספר חסידים" (סי' צג): "כיוון ששמר אדם עצמו מן העבירה, וכפה יצרו פעם ראשונה שניה ושלישית, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא שומרו"!

 

בכל לבבך בשני יצריך

בכל לבבך בשני יצריך

נאמר בספר דברים (פרק ו) "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך…", ואמרו חז"ל (ברכות נד.): "בכל לבבך – בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע". ונשאלת השאלה: כיצד יתכן לעבוד את ה' ביצר הרע?

 

כיצד עובדים את השם יתברך ביצר הרע

 

והנה כמה תשובות בדבר, ונכתוב בס"ד אחת מהן, והיא כי אמנם גם ביצר הרע יש עניין והוא – לנסותנו הנלך בתורת השם יתברך ולא נשמע לפיתויָו, או שמא נתפתה לעצותיו הרעות.

 

וממילא יוצא כי המנצח את היצר הרע נקרא עובד את השם יתברך ביצר הרע – על ידי שלא שמע בקולו (וכ"ה בזוהר תרומה דקס"ג ע"א).

 

מי הם היצרים וכיצד מבחינים ביניהם

 

והנה מחשבות האדם הן הן היצרים – יצר טוב ויצר רע, מחשבות של מצוות ומעשים טובים באות מיצר טוב, וההפך – מיצר הרע (לקו"מ ח"א סי' מט).

אך בכדי לדעת איזו מיצר טוב ואיזו מיצר רע – צריכים ללמוד תורה, לדעת מה מותר ומה אסור, איזו מידה – טובה היא ואיזו לא. ולכן אמרו חז"ל (קדושין ל:) כי רק על ידי לימוד התורה ניתן לנצח את היצר הרע.

 

 

לימוד תורה בכח

 

והנה השאלה גלויה, הלא רואים אנו לצערנו לומדי תורה שפוּטֵי היצר הרע! אלא שלא די בעצם הלימוד, אלא בהשקעה שבו, כאשר מובא בספר "לקוטי מוהר"ן" (ח"א סי' א) כי על ידי לימוד תורה בכח – יוכל להנצל מהיצר הרע המתלבש במצוות. ע"כ.

 

וללמוד בכח, היינו להשקיע בלימוד, הן במאמץ גופני – על אף עייפות וחולשה, והן נפשי – להתאמץ להבין כראוי את הנלמד, בכך שובר הוא את כוחו של היצר הרע.

 

כמו כן יש הלומדים על מנת ללמוד בלבד, ובמקרה אחר על מנת ללמד, ואינם לומדים על מנת לעשות ולימודם אינו לשם שמים.

 

אנשים אלו, אין מספיקין בידם משמים לקיים בפועל את אשר לומדים, ואינם הולכים אחר יצרם הטוב אלא אחר יצרם הרע, כי רק הלומד על מנת לעשות, מקבל את הסיוע משמים לזכות ולעשות (אבות ד).

 

 

 

התורה מגינה מן היצר הרע

 

וגם מבְּחינה אחרת התורה שומרת מן היצר הרע, כי הנה קיימות מחשבות של מצוה ואינן אלא עבירה, כגון לגנוב כדי לתת לעניים וכד', שהדבר בודאי אסור, שהרי מצוה הבאה בעבירה – עבירה היא (ר' סוכה ל.).

 

ועל ידי שלומד יינצל מכך, כי יודע בדיוק מה אסור ומה מותר, מה לעשות עכשיו, ומה להשאיר לזמן מאוחר יותר, מה עדיף על מה וכו', ולא יוכל היצר הרע לרמותו בקלות.

 

 

יצר הרע מנסה לרמות אותנו

 

והנה את היצר הרע לא בקלות ניתן לזהות, משום שערמומי ומתוחכם גדול הוא, ודומה לאחד שרץ בין בני אדם, וידו סגורה ולא יודעים מה בתוכה, ומרמה את סובביו ושואל "מה אני אוחז" וכולם רצים אחריו, משום שסובר כל אחד שאוחז במה שהוא חפץ, אך לבסוף פותח ידו ורואים שאין בה כלום ("שיחות הר"ן" סי' ו). והנמשל מובן.

 

ומרוב תחבולותיו וערמומיותו כבר משך הוא בכך את רוב העולם ההולכים אחרי ההבל ומקשיבים לפיתויו של היצר הרע, ואשרי אדם הבוחן דרכיו הדק היטב, לראות היש בהן אבק מן השקר וגרגיר מן היצר, כי אז יבער חמץ זה מן העולם, צא תאמר לו.

 

הזהר – הרשת לרגליך

 

ואמרו חז"ל (ר' שבת קה: סוכה נב.) כי מדרכו של היצר הרע – להביא את האדם ממחשבה למחשבה, עד למחשבת העבירה, וכן בדיבור וכן במעשה, ופעמים שאף מתחפש הוא ליצר הטוב, וגורם לאדם לחשוב כי בודאי עושה הוא מצוה וכו'.

 

לכן מה מאד צריכים להשגיח על המעשים, ולהבחין מאיזה כיוון הם באים (ור' ב"מסילת ישרים" פ"כ).

 

ואמר הצדיק ר' נחמן מברסלב זצ"ל, כי כשחוזרים על השקר פעמיים כבר חושבים שהוא אמת (ע' יומא פו:), ובפעם השלישית מעיזים כבר להמליץ על כך לאחרים, ולאחר מכן אף מאמינים כי גם הקדוש ברוך הוא מסכים לכך… ("שיח שרפי קודש" ח"א סי' קט), אוי לה לאותה סמיות עיניים.

 

 

זהירות! חפץ (רצון) חשוד

 

והנה בספר "מסילת ישרים" (פרק ו) מובא כי כל קולא צריכה בדיקה. דהיינו שכל דבר שרוצים להקל בו – יש לבדקו לפני כן. ואופן הבדיקה מובא בספר "רוח חיים" (על מס' אבות להגר"ח מוולוז'ין): כל דבר שאינו מביא לאדם הנאה, כבוד או תענוג, או פניות לגאוה או ממון, ונראה לאדם שהוא מצוה, ידע שהאמת כן, ולא מפיתוי היצר הרע. ע"כ. וזהו כלל חשוב מאוד, והיה לזכרון בין עיניך.

 

לסלק את היצר הרע

 

ואמר הצדיק ר' נחמן מברסלב זצ"ל (לקו"מ ח"א סי' רלג, ח"ב סי' קכב, ספר המידות ניאוף י) כי העיקר הוא לא להכנס עם מחשבות כאלה, שניכר שהן מיצר הרע, בטוען ונטען, דהיינו שיתחיל לחשוב אם עדיף כך או כך, ושמא מותר וכו'.

 

כי זה בעצמו גורם לאדם שיעבור לבסוף העבירה חס ושלום, ולכן מיד ידחה את המחשבה הרעה ממוחו (ור' ב"ספר המידות" ניאוף י, וב"צֵעטיל קטן" של ר' אלימלך מליז'נסק זי"ע).